טיול ג'יפים לאוקוונגו

הרעיון נולד – מסע ברכב שטח לבוצוואנה, מדינה השוכנת בדרום יבשת אפריקה, לצד דרום אפריקה, נמיביה, אנגולה, וזימבבואה, מדינה שרבים מכירים אותה בגלל הביצות בדלתא של נהר האוקוונגו. 

התוכנית היא לטוס ליוהנסבורג דרום אפריקה, להשכיר רכב שטח ומשם בנהיגה אל גבול בוצוואנה במזרח, לחצות בנקודת הגבול מרטינס דריפט ליד העיר אלישרס ומשם לאורך דרכים ראשיות אל העיר פרנסיסטאון ולנאטה. משם דרך המלחות של נקסי לעיר מאון המשמשת כנקודת היציאה לביצות האוקוונגו. צפונית למאון "נגמר" כביש האספלט ומכאן ואילך יהיה עלינו לנווט בדרכי עפר ובוץ למקומות כמו מורמי, סאווטי, צ'ובי ומשם לקזאנה ובחזרה לציוויליזציה.

הטיסה מתל אביב הייתה בלילה כך שיכולנו לישון אחרי יום של ריצות וסידורים אחרונים. בשדה התעופה של יוהנסבורג חיכה לנו הסוכן המקומי מסי. אפריקה טורס וארגן את העברה למשרדי החברה. בדרך ברדיו, החזאי הבטיח מזג אוויר נעים אבל מספר ימים קודם לכן ירדו למעלה מ- 100 מ"מ גשם במשך 5 ימים ונאמר לנו שכל האזור לח ובוצי, דבר שהוסיף אדרנלין להתרגשות של כולנו. קיבלנו את הרכבים מסוג ניסן הי-ריידר, בדקנו את זיווד ציוד הקמפינג ברכב שלא יחסר דבר בדרך, והמשכנו למלון. אחרי הצהרים יצאנו לקנות מצרכי מזון בסיסיים שנוכל לקחת לדרך.

עזבנו את יוהנסבורג בבוקרו של יום קיץ נאה שבניגוד לחצי הכדור הצפוני הבטיח גשם בזמן כל שהוא של היום. בדרך כלל, ביקור במלחת מחאדיחדי צריך להיות מתוכנן לחורף כאשר הכל יבש ולא בקיץ כאשר רוב דרכי הגישה הם בוציים ודרכי העפר מהווים מלכודת נעילה לצמיגים, אולם לא יכלתי לוותר על ההזדמנות שקפצה לידי לעשות את המסלול הקלאסי של האוקוונגו ובמיוחד שהתקופה היא עונת נדידת הציפורים. הדרך אל נקודת הגבול לא הצריכה מיומנות כל שהיא בנהיגת שטח מכיוון שהדרך היא כביש אספלט רחב. לאחר חציית הגבול לבוצוואנה עלינו על דרך עפר ובקטע הזה כ-90 ק"מ שילבנו את ההילוך הכח של הרכב כדי להגביר את האחיזה על דרך העפר. הדרך עוברת דרך מספר עיירות והנוף הוא טיפוסי לאזור מדבר הקלהרי. בשלב זה מד הטמפרטורה הראה 34 מעלות צלזיוס.

ב- 1966 כאשר בוצוואנה קיבלה את עצמאותה מידי בריטניה היא נמצאה ברשימת 20 המדינות העניות ביותר בעולם. ב-1967 נתגלו במדינה מרבצי יהלומים ששינו את פני המדינה שהפכה ליצואנית היהלומים הגדולה בעולם. כ-15 מליון קראט בשנה. גם גידול הבקר לצורכי תעשיית הבשר ליצוא ופיתוח התיירות תרמו ליציבותה של המדינה הנחשבת לדמוקרטיה הכי יציבה ובטוחה באפריקה.

התחברנו לדרך המלך ונהגנו במהירות של 120 קמ"ש צפונה לפרנסיסטאון. כאן תדלקנו את הרכב ואת המיכלים הרזרביים והמשכנו לעבר המרכז המסחרי להשלים את קנית המזון, מכיוון ששלטונות בוצוואנה מעמידים מגבלות חמורות על כמות המזון המותרת ליבוא למדינה. מאוחר אחרי הצהרים יצאנו לכיוון צומת נאטה מרחק של כ- 190 ק"מ צפונית לפרנסיסטאון היכן שעצרנו לחנית לילה בלודג' המקומי, המקום קנה את עולמו בזכות השרות והאווירה, מקום שיודעי דבר אומרים כאן מתחילה בוצוואנה האמיתית. יחד אייתנו בלודג' היו מטיילים מהולנד שעשו את כל הדרך ממרוקו במשאית קמפינג' מסוג מאן שנראתה מבולגנת כמו מחסן הגרוטאות של הדוד יוסי בגבעתיים. כל מה שרצית היה על המשאית. את הלילה שאחרי הארוחה הנפלאה שהכין ז'וסף הטבח בילינו בדיבוב ההולנדים על כוסות בירה – הרי לא כל יום שומעים סיפורי דרכים מרתקים. סך הק"מ שעברנו היום היה 440 ק"מ.

בעבר פני שטח מלחת מחאדיחדי תחת המים היה כ- 80,000 קמ"ר והיא הייתה מחוברת עם הדלתא של נהר האוקוונגו על ידי נהר הבוטאטי. אבל אי שם לפני כ- 10,000 שנים היא התיבשה ונותרו שלוש מלחות: מקסי, קודיקם ונטוויטי. במלחה נפגוש נופים מרהיבים של גושי מלח שגובשו לצורות דמיוניות על ידי הרוח. צפונית לכביש נטה מאון, ממוקמת המלחה מקסי המהווה את החלק הצפוני של הפארק הלאומי ששטחו 5,500 קמ"ר. בשמורה, מאובנים היסטוריים, קבוצות בודדות של עצי אקציה ושטחים של עשבי מרעה המושכים אליהם את עדרי האימפלה והספרינגבוקס. (זהו אחד המקומות הבודדים באפריקה שאפשר לראות אימפלה וספרינגבוקס זה לצד זה). פגשנו גם משפחת אריות השולטת במקום וניזונה מעדרי האימפלה והספרינגבוקס. עזבנו את כביש האספלט והמשכנו לאורך 35 ק"מ של דרך חולית בהילוך 4×4 עד לשער הכניסה לשמורה. משם, המשכנו כ- 32 ק"מ אל מקום הלינה בשם בינס באובאב. המקום ניקרא כך על שם שבעת עצי הלחם הגדלים במקום שגילם נעמד ב- 3000 שנה וקוטר הגזעים יותר משמונה מטר !. הערב ירד והשמיים נצבעו בצבע כתום עז שהפך לאדום וסגול עד לרדת החשכה. השמים היו כל כך צלולים שאפשר היה לראות בבירור רב את מאות אלפי הכוכבים. אכלנו מסביב למדורה וההרגשה הייתה כמו של משלחת מגלי ארצות מהמאות הקודמות. ברקע אפשר היה לשמוע צוחות ינשוף בודד.

המלחות מהוות 25% משטח השמורה ואחד מחוקי הזהב הוא לא לחצות את המלחה בעונת הגשמים ובשאר העונות לנהוג בזהירות מירבית. שילדי המכוניות בדרך הם עדות אילמת לנהגים ששקעו וללא רכב גיבוי נאלצו לנטוש את הרכב ולצעוד ברגל לעבר הכביש, לפעמים ללא הצלחה… מומלץ לחצות את השמורה באזור הסוואנה שהוא עשיר בבעלי חיים שבאים ללחח את מצבורי המלח. באחד המקומות ראינו עדר זברות לפחות מעל 1000 ראשים. לפנות ערב הגענו למחנה "גבעות נג'וקה" ועצרנו ללינת לילה. בבוקר, לאחר נסיעה קצרה, התחברנו לכביש האספלט למאון וגמענו את הדרך בפחות משעתיים. סה"כ גמענו פחות מ- 320 ק"מ.

מאון היא עיר המחוז של אזור הדלתא, לכאן מתאספים כל ההרפתקנים והתיירים שבאים לבקר בדלתא. העשירים יותר טסים במטוסים קלים אל הלודג'ים המפוארים (ויקרים להחריד) הבנויים על האיים הרבים בדלתא, השאר ברכבי שטח עושים את הדרך לשמורת מורמי בדרך חולית המצריכה ידע בנהיגת רכב שטח. לפני שיצאנו לדרך חידשנו את מלאי האוכל הדלק והמים והרכבים נבדקו היטב כדי להיות כשירים לנסיעה. לאחר שיוצאים ממאון אין בנמצא תחנות דלק חנויות מזון או כל דבר אחר. חייבים לעשות את כל המרחק עד קזאנה כ- 350 ק"מ בדרכים חצי עבירות. ב- 1963 ממשלת בוצוואנה נתנה לבני השבט המקומי את הזכות לנהל את השמורה ולגבות דמי כניסה. מסתבר שהשילוב היה מוצלח והציד וההרס נבלם כתוצאה מכך נוצרה שמורת טבע בלתי רגילה שמערבת סוואנה ויער אפריקאי, ביצות ומקווי מים ומגוון נרחב של בעלי חיים טורפים וצמחוניים, עצי מופאני ושושנות לילי בביצות, ציפורים נדירות ושפע של עיט הדגים – עיטם הקולני. כ-47 ק"מ ממאון ניגמר כביש האספלט ונהפך לדרך בוצית שחייבה מיומנות בנהיגה שטח. בכניסה לשמורה קיבלנו עידכון מהשומר להיזהר מעדר פילים שמסתובב בסביבה. באחד הסיבובים נפגשנו בעדר של למעלה מחמישים פילים ובתושיה רבה פינינו להם את הדרך לפי כלל הברזל – זכות קדימה לפילים !. המשכנו לחניון באזור "הגשר השלישי". כנראה שעבור המקומיים בניין שרותים עם מקלחות נקרא חניון אבל ההרגשה הכללית הייתה "כמו באפריקה" והפחד היה שנותקף על ידי היפופוטם שטעה בדרך, שלא לדבר על הקופים שכל הזמן צפו בנו, פיטפטו בקולי קולות וחיפשו הזדמנות ל"גנוב" מאתנו חפצים שלא היו תחת שמירה. במרחק מה היו שני רכבים עם לוחות רישוי שלא יכלנו לזהות מאיפה הם, אבל העתקנו מהם את הרעיון לעשות מדורה גדולה שתבער כל הלילה – זה עזר.

למחרת יצאנו למסע ספארי "עיוור" ובעזרת מכשיר הניווט הלווייני GPS ומפה טופוגרפית של האזור הצלחנו לחזור בערב לחניון. היה זה יום עשיר בצפיית בעלי חיים והצלחנו אפילו לראות משפחת אריות ישנה תחת עצי אקציה. הבוקר לפני היציאה בדקנו את האודומטר, סה"כ עשינו 178 ק"מ.

המשימה היום היא להגיע לסאווטי. בדרך צריך לעבור קטע של 48 ק"מ שידוע לשימצה לכל אחד שניסה לעבור אותו. מלכודת טובענית לרכב ומקום אידיאלי ל"שרוף מצמד". עברנו את השער הצפוני של השמורה והשומר לאחר ששמע שאנחנו ממשיכים לסאווטי שינן לנו שנית שנהייה זהירים בדרך. דווקא הנסיעה בהילוך גבוה לא גרמה בעיות ועברנו את רוב המכשולים ואז, אולי מתוך זילזול כלשהו בדרך, הרכב הראשון החליט לעשות קיצור דרך ונכנס לשלולית. ההתחפרות הייתה מהירה והרכב שקע עד המרכב. הרכב השני שניסה לעקוף מצד ימין נתקע גם הוא והצליח לחלץ את עצמו בעזרת הכננת. השעה הבאה עברה בחפירות והגבהות ובסופה חולץ גם הרכב המוביל אולם כולנו ללא יוצא מהכלל הינו מלאי בוץ שחור שהתקשה למין שיריון שכזה…

גודלה של שמורת הצ'ובי 10,700 קמ"ר חצי משטח מדינת ישראל. השמורה מכילה מגוון ניגודים טופוגרפיים ושטח, דיונות, ביצות, סוואנה ויער. אזור אגן המים מהווה נקודת משיכה לעדרי חיות הבר הנעים מזימבבווה לנמיביה וחזרה. האיזור ידוע באוכלוסיית האריות והצבועים ואם יש סבלנות אפשר לראות טרף אמיתי של בופאלו בידי אריה, כן, ממש כמו בדיסקברי. האודומטר הראה 150 ק"מ כאשר הגענו לחניון הקמפינג של סאווטי. בילינו יומיים נפלאים באיזור ובתצפיות על שפע בעלי החיים באיזור כאשר האירוע שלא אשכח היה צפיה בצ'יטה דולקת אחרי זברה. את הסוף לא ראינו אבל אפשר היה לשער מה נשאר מהזברה המסכנה. המקום שוקק חיים ומטיילים, וכל אחד תורם ידע לבאים החדשים לאן לפנות ומה אפשר לצפות . 

עזבנו את החניון בדרכנו אל מחוץ לשמורה. הדרך הייתה חולית עם עבירות בינונית אולם כאשר הגענו הייתה תנועה ערה של רכבים כבדים על הדרך ונאלצנו לזחול את 67 הק"מ עד לעיירה קצ'יקאו. כאן מצאנו בית מסחר למזון והצטידנו בהספקה כמו שתיה קרה וחבילות מקרונים (רק זה היה שם). את 54 הק"מ הבאים עשינו לאורך נהר הצ'ובי. תוך כדי נהיגה ראינו פילים יורדים לנהר לשתות וקרוב ליד גשר נגומה ראינו אריה רודף אחרי שני פוקו.  הגענו לקזנה והשתקענו בלודג' על שפת הנהר. אחרי 11 ימים זה היה הרגע לישון במיטה נקיה ובערב לשבת ולחגוג ליד הבר עם בירה קרה.

משם המשכנו לאורך נהר הצ'ובי אל גבול בוצוואנה זימבבואה לכיוון שמורת מפלי וויקטוריה. ללא ספק אחד משבעת פלאי עולם. מחזה שלא ימחה מהזיכרון לאורך זמן עם רעש המים הנופלים מגובה של 104 מ' ויוצרים ענן קבוע של רסיסי מים מעל הערוץ שאורכו כ 3.5 ק"מ.

יום נוסף במפלי ויקטוריה יום של אופציות, כמו שייט רפסודות על אשדות המים הסואנים של נהר הזמבזי. שמות  כמו "מכונת הכביסה" "התאבדות מסחרית" ואחרים נותנים רק רמז קל למה שמצפה. חוויה שאין להחמיץ ! למעוניינים יש גם קפיצות בנג'י מהגשר אל נהר הזמבזי .

היום נפרדנו ממפלי ויקטוריה והתחלנו בנסיעה אל גבול דרום אפריקה זימבבואה דרך העיר בולאוואיו, ומשם ליוהנסבורג. ושוב פגישה עם נציג חברת סי. אפריקה שעזר בהחזרת הרכבים והמשך עד לטיסה.